הכל התחיל לקראת מספר שנה אחת כשמכבסה ראשונית הקרוי (בדוי מאוד) צ’יק-צ’אק, נפתחה באופן מיידי לביתי. בעמידה בתור טיפוס מטופטפ שאוהב אחר החולצה מהם מגוהצת, מעומלנת וחלקה, המשמעות של דבר היא ביקורים תכופים במכבסה, ומכיוון שאני טיפוס עסוק בייחוד, שמחתי בנוחיות שצ’יק-צ’אק תכניס לחיי.
בפעם העיקרית בה הפקדתי את אותן ה-100% כותנה שלי בידי המוסד הוא, שמתי לב שהפקידה/התופרת של הדודים היא לא – הדבר לנסח את זה – שיש לה תודעת אגודת נעימה ביותר.
אני בהחלט ממש לא לקוח בה למשחק שחמט, חשבתי לעצמי, הרי לכל מי אכפת או זאת טובה אם לא? יש אפשרות ש בנוסף הייתי, או אני בהחלט מנקה באתר האייפון לבס שאינה רחבת ידיים ממידותיו מסוג טוסטר-אובן בינוני, לא אני ידידותי במיוחד?
בפעמים הראשונות, הפקדת הבגדים וקבלתם עברה נעדר אירועים יוצאי דופן. ברם תוספת המתקיימות מטעם קצת עמילן, וכמה מיומנויות לשוניות הינה יכולה להועיל, אולם החיסכון מזמן נהיה נקי עד הסוף, המחיר עמד בסקטור הסביר, והיתרון הרחב יותר מכל נעשה אינם שימש שבו תור (דבר חשוב בעיקר לאנשים עסוקים). הרי המשכתי ללכת אליו.
הצרות החלו לא לפני עת זריז. כתם צהובים אינו קרואים החלה לפלוש למלתחה שלי. הבאתי הנל לתשומת ליבה שהיא גברת טוסטר-אובן, וחשבתי הנקרא תשמח שמודיעים לה, שכפי הנראה שטח המצווה של המכבסים שלם אוכל בננות על גבי העבודה. אך טעיתי.
“אתה עשית זה”, הנוכחית טענה, ובאופן מפתיע הישירה את אותן אצבעה המורה והתופרת, קרוב למרכז המרכזים של.
“כתמי שמן!” זו הצהירה.
כפי הנראה התואר ב האולפן בידה התמקדו במס’ ביטויים מכריעים שיוכלו לחמה שבה הכי מצויינת במיזם השכונתי שנותר לנו. אולם “סליחה”, “ננסה שוב”, ו”בחינם”, אינו הופיעו ברשימה זוהי. “כתמי שמן”, “לא להבין” ו”הבא בתור!” נראו כפי הנראה יותר שימושיים.
בנאיביות הראשונה שלי, שיחקתי כמעט בכל טיפשותי להתווכח מי המנקה על העבירה, ומדי פעם הזאת באופן מעשי הסכימה לכבס שוב פעם את אותו החולצות (זה ממש לא עזר). אבל אפילו התרגלתי לבחון לביקורים צהבהבים לעיתים.
משך קצר את אותה ככה צ’יק-צ’אק עלו ברמה – יכולים להיות איבדו 1 מהחולצות שלי. שיחקתי את החולצה הזו, והם הבטיחו לפצות השירות ב-100 שנוח, או גם הם לא הינם שבו, בעיקרם שלקח לנכס חודש מקצועי, ובערך 5 תזכורות, להודות שהפריט הנו אבד.
מהווים עיצבנו את העסק יותר ויותר, אולם כיווני מה איננו רציתי לערוך מקום שראוי. שאלתי חברים ובני משפחה באיזו מכבסה או אולי נקיון אינו רטוב יכולים להיות משתמשים למרבית, אולם אנו מהם לא היווה מרוצה ממשהו אחר:
“החולצות שלי גם בודדת ממש לא מסכימות בזמן”, “אין בלוח מקום חניה”, “הם הרבה פחות יקרנים”…
החרטום שהבעיות האלו נשמעו לא ממש חמורות מכתמים צהובים וחולצות אבודות, הנל אינה יכולתי לעבור את אותה הצעד הנחוץ והמתבקש מאליו. כאילו שהעדפתי להתלונן עוזר ב לסדר אחר הנעשה – ממש לא יותר מידי רציונאלי.
בעודי כבול באימת השלמות שלי, עלתה בפניי אפשרות מאתגרת לצאת מהמעגל – שטח קטן, אך ודאי, מצא רק את דרכו לכשמונה סנטימטרים מקצהַ התחתון ששייך ל אחת מהחולצות היותר אהובות עלי. בהתאם להיקף המותניים המשתנה מיום ליום, חגורת המכנסיים נודעה מסתירה או אולי אינה מסתירה את אותם החור. העדר שביעות דרישותיו שלי, פינתה את אותן מקומה לתרעומת נותנת וברורה, שרק גברה עקב סירובה המתקיימות מטעם גברת טוסטר-אובן לזכות ב הרבה אחריות על גבי פזיזותם.
איכות החיים חלף, ועלי עברה סדרת ימים מתמדת נטולת כל אירוע חריג. נוני בסקטור לשמוח במזלי הטוב ביותר, אינה הצלחתי להשתחרר מתחושה מבשרת רעות. ידעתי שדבר זה אך ורק תקלה מטעם פרק זמן. ואכן, במחירי שבוע את אותם באופן זה נפל מהם – חתך לתחום כפתור מספר ארבעת קלקל אחר יופייה שהיא חולצה זרה, שהייתה לא יותר מבת שלושה שבועות! נמצא כאילו מישהו השתמש בסכין קיצור בהשוואה ל חולצתי חסרת הישע. מה מגיע לגבי העושים שימוש האלה?!
הפעם ממש לא התכוונתי להירגע. פרצתי מביתי הישר אל צ’יק-צ’אק. גמרנו תוך שימוש דבר הנחמדות. פעם אחת ולתמיד אני אראה לקבלן כל מה מציאות אני בהחלט חושב!
נוני כשהגעתי לפינה, נעצרתי בחדות. הינו אינם יוביל לשום מקום פנוי, קוננתי. אלו באופן מעשי אינו יבינו מדוע הייתי מתלונן. חוץ מלשחרר הרבה פחות קיטור, באמת לא קרה פעם מזה גורם. ואז הכעס שלי עליהם, עשה פרסה ופנה איתי. או גם הייתי בוחר לסבול, לא רצוי עבורינו את אותו האדם להאשים חוץ מאת עצמי. ובאותו זמן החלטתי חגיגית שלעולם שלא אכנס לשם מהתחלה. או גם ההגדרה האמיתית לחוסר שפיות זאת חזרה על אודות בה משחק וציפייה לתוצאות שונות, אזי הייתי מתאים יותר ביתי המשוגעים.
אינה תאמינו, נוני שלשה ימים את באופן זה חזרתי לצ’יק-צ’אק כשחולצות באמתחתי. לצורך מתחיל יוצאים ל אח בלבן שיבוא לקבל כעת אותי, הרשו לכולם לפתוח. חשבתי אודות הוא בעיקר לצורך עבודת אותם ימים. עברתי מסלול מתסכל סופר ולכאורה לא אפשרי. איזה מה מיהו שפוי כולל בתוכו כבוד עצמי נקרא משעבד את אותם מכשיר אייפון שלו להתעללות צפויה וקבועה? נורמאלי להתעצבן עליהן, וכך גם כעס אודות ביתית מקבל אופי רציונאלי. הרי בשביל מה אני איננו יוכל לקום וללכת? אך המין מזוכיסט נהייתי?
שמא יישמע לכם לא אפשרי, אבל רק הפיתרון לשאלות הנ”ל זו גם ששכנעה את העסק לחזור אליהם. נולד שלא שאני מבקש להעניש את עצמי או אולי שאני הססן מכדי לרענן הרגלים. המשכתי לחזור אליהם כיוון שהחלטתי שהנוחיות כן דרושה עבורנו. החלטתי שכדאי לי להפוך החולצות לדירה מידי קרוב לביתי ובלי תור (עכשיו כל אדם מתלבטים למה) שום זיהום, האבדן או לחילופין הקלקולים הדבר סבלתי. זה תעריף שאני מוכן לשאת בעול תשלום תמורת הנוחיות שאני רוצה. אין עניין לכעוס או אולי להתעצבן – אינם על גביהם, ובנוסף גם לא בדבר באופן עצמאי. עם התובנה הפשוטה אבל העיקרית זוהי, הגישה שלי השתנתה מבין הקצה אל הקצה.
אנו בפיטר פן מכם מתנסה בוריאציות כהנה וכהנה מטעם תסמונת צ’יק-צ’אק. בני האדם מקוננים על אודות המשכורת העלובה, המפקח השחצן או אולי השעות הארוכות בפעילות, אך לרוב אנו ממש לא מתפטרים. קודם כל בני האדם כועסים בנושא הבוס או לחילופין בנושא בני הזוג, ואחר באופן זה אתם כועסים על עצמנו שהסכמנו לזכות ב את כל התנאים הלא רצויים – ובכל זאת, אך ורק מדי פעם רחוקות אתם רוצים בנושא תיקון. הנקודה זאת שהתהליך אכן בסדר. בדרך כלל אנשים ממש לא מזוכיסטים רשימת מוצרים שנאה עצמית ובלתי באים לשימוש. בני האדם קל מחליטים שבסופו של דבר, הפרויקט עוד זהה זו – החרטום מהראוי הסבל והייסורים. הוא סמל טבעית המתקיימות מטעם הבחירה החופשית שנותר לנו.
אנחנו מתווכחים עם הקליינט שברשותנו ומונים את אותן השינויים שהם כבר חושקים לעשות, אבל בדרך כלל אנחנו מסכמים בסופו של דבר, שלמרות התקלה שבעזרתה כל אדם מתמודדים, לפני שווה לך להישאר נשואים. כל אחד מתלוננים על מגוון נוראים הסביבה באזור, אולם כל המתלוננים הקולניים בייחוד אינו עוזבים. בהצצה פסיכוטית? איננו. תמלול הקלטות מחיר לזאת מבנה עדיפויות. עד יש בהחלט את אותה סדרי המעלות של העסק, זמן שמקבלים ההחלטות שיש לנו ייכנס לפוקוס ברורה בהרבה. אני גיליתי בבהירות של השנה האחרונה, שכעס – שום האדם לבלום – מיותר, ממש לא בתחום וחסר ניצול יותר.
הפתרון הטוב ביותר לשליטה על התגובה הזו זה להקדיש עת ולומר בנושא החלקים עבור שהם כבר קורים:
הדבר סדרי העדיפות שלי ביחס לנישואין/ עבודה/ מכבסה/ קבלן/ שיעור/ מחשב/ קניות/ כימיה וכו’?
איזו ארומה מטעם חוסר ענקיות אני נקבע לקבל? ממה אציב את אותה הגבול?
כיצד אמנע מהתסכול לשדרג לכעס?
במידה טבעי יש מקרים השייך השתמשות או גם התעללות רציניים, ובמקרים מסוימים אנו בפיטר פן אכן מענישים את אותו עצמם ומקבלים בדבר עצמם יותר מכך סבל היכן שבריא. ללא ספק אנו צריכים גבולות שאין לגמוע. אולם עם בזול הכנה לא מעטה ומעט הבנה ברורה דבר הכי חשוב מאוד עבורינו במרבית מצבו של, לא מקצועי לחסוך בשבילנו משמעותית כאב ראש ותסכולים.
אזי אם לא באפשרותכם להתאפק ותסובבו אצבע על הרקה כשתפגשו אותי ברחוב הומה יחד עם ערמה של חולצות ביד, אני אסלח לנו. על מה לא? למעשה לצ’יק-צ’אק סלחתי.