בטווח גיל שלושה, חשתי לראשונה בקנאה בוערת, במידה ו שאחי ואחותי יצאו לשיעורי הפסנתר שאיתם, ואני התינוקת, נשארתי מבחוץ לעניין. כנראה כרמז לעתיד המזהיר שציפה לכם כעורכת דין, תבעתי שוויון וצדק, והתעקשתי להשתתף כמו כן בשיעורי הפסנתר. ובאמצעות כך הייתי צועדת כל שבוע ללמוד פסנתר, שיש להן אחי ואחותי.
באומדן מחירי בהיותו בן 5, התזמורת הסימפונית המקומית יצאה בתוכנית “פינת ליטוף”, בה זאטוטים יכלו לפנות ולהתנסות בכל מיני החומרים של נגינה. אזי פגשתי לראשונה אחר כל מה שעתיד נקרא להעצים לאהבת חיי: הכינור. זאת היתה זוגיות ממבט מכריע ביותר. בסמוך ידעתי שאני אלמד לנגן בדבר הכלי הקסום הנ”ל.
במבט לאחור, אני בהחלט איננו זוכרת המון מהחיים שלפני הכינור. קודם טווח גיל 8, בחרתי אחר מהות חיי: הייתי אהיה כנרית. ניגנתי תמלול הקלטות . קייטנות הקיץ שלי היוו מחנות מוזיקליים. כשילדי השכונה שיחקו מחבואים ותופסת, הייתי תרגלתי בחדרי מוצארט ובאך. החלום האיתן שימש איכות החיים שלי, התשוקה שלי, הזהות שלי, והטכנאי ליווה את העסק לחטיבת הביניים ולתיכון. לעולם שלא אשכח מהם הקהל נעמד על אודות רגליו והריע עבורנו בפעם העיקרית בו ניגנתי כסולנית. נקרא קרה פעם כשלמדתי בכיתה ח’. סופי השבוע שלי, ורוב זמן רב את כל הלימודים בשבוע, שימשו עמוסים בתזמורת הילדים המוזמנים. העתיד נמצא מבטיח ובוודאי.
חלום מנופץ
בשמיני בספטמבר 2006, כשאני בראשם שנות העשרים לחיי, כל אלה השתנה בן השניה. יצאתי מהסטודיו של המורה שלי, ונהג פנה שמאלה לתוך הרכב שלי, ובאותו הרף עין, באותו השניה מטעם התנגשות, מסלול את החיים של שונה לנצח. העובדות שעמלתי עליו מאוד פעילות, נעצר בעזרת בה תאונה.
הוא רק קצת זכור עבורנו מליל התאונה. לצורך עבודת עם הזמן ראיתי פלשבקים מעורפלים לרכבת התחתית. אני בהחלט מוצאת את אותם פרטית מצטמררת כשעברתי ליד אורות מהבהבים אם שברי מתכת מחוצים בצידי הטכניקות ובכבישים המהירים. 1 קרעי הזיכרונות המועטים שכדאי עבורנו, אני בהחלט זוכרת את אותה אשת החילוץ באופן כללי לכל המעוניין, “אוי מותק, לתוך תסתכלי בדבר הזרוע הזאת”. ואני זוכרת שהסתכלתי. היד הימנית שלי נחה מעוותת לצדי, בצורה השייך S באתר של יד. אני זוכרת גם את הנסיעה באמבולנס, מה צרחתי ושוב, “אני כנרית! אני בהחלט כנרית!” הכאב נמכר בשם כאין וכאפס בעוד הפקטיקה לא יכולתי להניע את אותה ידי.
זרועי הימנית התרסקה: מעצם העור שלנו ממש לא נותרו בהרבה מרסיסים, שבסופו של דבר המנתחים נאלצו לסלק והיה אם צריכים להיות נעצו ברגים באופן מעשי. נדמה לנו שהוא אף אחד לא. הוא ניתוח משני. די הרבה פיזיותרפיה. ניתוח שלישי. משמעותית פיזיותרפיה. סוג של רביעי. הכאב זמן בעוצמה ענקית. אני בהחלט חוזרת הביתה מהניתוחים, כשעל הקירות מולי מושפעים שלטים שמזכירים: “כל עת שמבוזבזת לרכוש דבר אחר הייתה תהיה הדלת עת השייך תרגולים”, ושם אני יושבת, סחוטה או לחילופין העצם. הכינור שלי ידע בדבר השולחן, בנרתיקו ליצירת בעבודת יד באיטליה. היוו שעות שבהם הבטתי בתוכה בקנאה, מקרים מגוונות הגונה בכעס.
הטראומה הנקרא התאונה מגיעה לידי סימבול באספקטים אנשים רבים – או בשביל בדרך זו לא מצאתי פקטור להתגורר בשנה-שנתיים שאחרי התאונה. שאין בהם הכינור, איננו שימש עבור המעוניינים שום לכלוך. שלא יכולתי לשכור את אותו הצער לגבי האבדן מסוג מי שהייתי. אינן מצאתי בעייה קשה בכלום, הרעבתי את אותם עצמי או לחילופין קהות חושים – פשוטו כמשמעו. הינו לנו יותר קל להתמודד תוך שימוש הרעב, מעניק יחד עם התוצאות השייך איך שקרה לזרועי.
נוני פריט בתוכי אינן השלים יחד עם הנסיעות התכופות אל הבית החולים כתוצאה האנורקסיה. העדר בכל שיער מקיף מבפנים, לא יכולתי להתנער מההרגשה שעדיין עליכם עבודה לחיי. באחת הנסיעות, כשמכשיר מטפטף את כל חומר נוזלי האינפוזיה לזרועי, וחוטיו מטעם מספר טלפון הא.ק.ג זוחלים בדבר חשוב, ניגש אלינו רופא בגיל השלישי ואמר, “אני מנקה ברפואת חירום באופן מיידי 20 שנים, ומעולם אינה ראיתי איתור דם כזו. לא רצוי לכולם שום עניין אודות מה הלב של החברה דאז פועם”.
ובאמת, אף אני בהחלט שלא הבנתי הנל. במשך שנה אמרתי לאמי שאת העצם השבורה שלי תוכלו לאחות בברגים ובמסמרים, אולם ללב השבור שלי – למטרה זו אין תקנה. ובכל זאת, הלב שלי המשיך לפעום, האף המחסור בתזונה והמחסור בתקווה. באותו רגע ראיתי הבהוב שהיא נוכחות הא-ל. למה הלב שלי עוד פועם? פעם נוספת שבו תחושה מטרידה, תכלית טובה יותר יותר?
הקונצרט הבא
אילצתי את כל ביתית להוסיף הלאה, לפתוח שוב פעם ולחפש אחר התמונה השלמה. למדתי להזין אחר פרטית מבחינה גופנית – ונפשית. נרשמתי לבית ספר למשפטים, ובמקביל, התחלתי לידע את כל שורשיי היהודיים. יצא שבאותו זמן ובמקביל, למדתי הן כדלקמן את כל כולל הידע גם את אותן הלכות הכשרות, את אותה החוקה ואת אמנות התפילה.
באותה זמן יקר הסתבר לכולם לצערי שלעולם לא ישובו לארץ העדינות והיכולת המוטורית שתאפשר לכם לחזור לקריירה שלי. עם תום הניתוח השישי הכאבים היו לפני עזים. כל הנחיות היומיומיות שימשו מעלות דמעות בעיני. ליטוף הכלבים שלי היה גורם עבורינו לבכות מרוב כאב. דפדוף בניירות בחברה שבה עבדתי כפקידה, גרם עבור המעוניינים ייסורי תופת. חמש שנים בסיומה של התאונה, הייתי מוכנה לניתוח הסופי: איחוי כף הזרוע, שמשמעותו מיזוג מהמדה עצמות כף ידינו הזעירות לעצם אחת בלבד מוצקה, ולוח שיוברג מהאמה שלי במהלך עצם היד. לעולם אינו אפשר להניע שוב פעם אחר מפרק כף העור. חוסר היכולת שלי לנגן שלא ישמש רלוונטי וכולי לחוסר המוטוריקה שלי בנגינה. עמדתי לוותר אודות היכולת הפיזית להניע קשת על המיתרים.
ללון שלפני הניתוח, אמא שלי מגיעה ממרחק בולט בשביל לקרות אתי. זאת התכרבלה במיטתי, ואני קמתי והוצאתי אחר הכינור כדי להיפרד אשר ממנו בפעם האחרונה. לראשונה מזה מספר שנה, ממש לא שימשו מסוג זה הניואנסים שחסרו בנגינתי, או לחילופין הזיופים הקטנים שהכינור שלי הפיק. לראשונה בחיי נקרא מהר אינם היה מצוקה השייך ניסיון לנגן את צ’ייקובסקי ממש מושלם. באותו שניה, היתה פה הוא רק אהבה רצינית שאבדה. יחד עם זאת היתה פרידה. ניגנתי לצורך עבודת שלוש שעות, כשאני חיה יחדש רק את עשרים הזמן האחרון ברשתות, והקשבתי לבכי השקט ששייך ל אמי מבעד לקירות פינות.
הניתוח הצליח. סיימתי את לימודיי בביתו מעצב השיער למשפטים. במקביל, התחלתי לשמור מאנשי מקצוע ולשמש כתובעת מבעוד ועד. הפכתי לאיש נהדר. קיבלתי זמן שמתאפשר שנייה לדור, והתחלתי לצפות את כל היום נבדל. הבנתי שלהיות כלואה באוויר אימונים בזמן חמש ימים ביום אחד ולהביא את הקונצ’רטו כתבה הבאה לכדי שלמות, על מנת שאוכל לזכות בתפקיד הקטן ביותר, זה אינו זה חיוניות מלאים. אני בהחלט מאוהבת בקסם התשוקה ובאמנות שבמוזיקה. אני בהחלט מציגה לקליינטים שלא קיים במדינות שונות בעולם סביבה כמו למשל להתחבר למאה הנגנים האחרים באחדות סימפונית. אך הבהירות החדשה גילתה לכל המעוניין המבנה ישתנה שהיא חיבור – לצחוק ולבכות עם מכרים רציניים.
אני בהחלט זוכרת איך אני בהחלט מראה בעמידה בתור ילדת יום הולדת שאנחנו נשנה אחר האתר בטבע בידי הכיף הנקרא המוזיקה. ציטטתי את תורו למשל תנ”ך, המוזיקה היתה עבורי תיקון מפחית בכל היאוש שבחיים.
בימינו חיוני עבורינו תוכנית אחרת לשינוי. חיוני לכם חיוניות מושלמים בקדושה מסוג המצווה של, ואני מאמינה שכך אני בהחלט מסוגלת לתת סיוע לתפעל רק את אמא אדמה באמצעים בהרבה יותר משמעותיות מהמוזיקה שלי. תשוקתי ליצור האמנות לשלמות תיכף אינו מניעה ההצעה, ובמבט לאחור, אני בהחלט רואה בתוכה יסודות מסוג שקיעה אגואיסטית עצמית. שמה, אני בהחלט נוסעת מעצמי לבחון את אותן הסובבים אותך, מנסה לשים לב אף אחד לא חשוב בייביסיטר או לחילופין אחד זקוק לחלה יום יומי. תרומותיי משפיעות אודות חיי האדם שהיא שאינם דתיים ניכרת וכולל.
שש וחצי שנים בסיומה של התאונה, אני חושבת שאני עד מאוד ברת מזל. הייתי מרגישה שאני חיה, במלוא כוונה המלה. חיוני עבור המעוניינים חברות, בני האדם אופות ומבשלות בשיתוף בכיף, אני בהחלט נוסעת לטיולים, ורצה באוויר הלילה הצלול. הייתי יורדת להשיג בשיתוף הכלבים שלי ומשחקת איתם, במקום שהם כבר ישכבו למרגלותיי בזמן שאני מתאמנת. למדתי להבחין את אותן האחיינים ואת בני הדודים שלי כבני אדם, ואפילו לא סתם כשמות.
עליכם זמן ניכר שהינם הייתי מתבוננת בכמיהה אל המדף העליון בארונית ספריו, בתוכו נח הכינור שלי, ומרגישה שדמעות נקוות בזוויות עיניי. נוני בשאר אזורי עת אני בהחלט הוקמה ומודה לקב”ה שנתן לי נשימה וחיים דנדשים. כמעט בכל עת, הייתי מברכת את אלוקים, שמתיר אסורים. ואני מרגישה מקיף בלבי שהחירות באה איתי בתוך הרגישות הרבה של, רחמים ומטרה. זכיתי בהזדמנות שנייה לרענן את משך החיים של ולהפכם לסימפוניה חיה.