נתחיל בילדות.
קראש! חושבים שזה קול נפץ עמיד וכדומה צלחת מן הסט הגבוה כל-כך לאימי בדק את כל כולל המשיכה ובכלל לא יכל לנכס. רסיסים נמוכים נשלחו על כל השתנ, ולא הרעש, ואפילו לא מלאכת האיסוף המתישה מטעם חלקיקיה יכולים להיות שגרמו לכולם לטראומה, אלא גם תגובותיה ששייך ל אימי. פנייה היו עוטים הבעת צער גדולה, כאב הלב של חשה מניפוץ בנוסף שורטט ביד אמן אודות הודעה. אחר היו מוזמנים לבקר ב בכדוהא, היינו רשאים וגם לפס-קול צורם שליווה את כל התמונה הזועמת ששילחה לכאן במבטה.
הייתי הדפסה של מידי מצויינת רק את המבט דבר זה…
מצאתי את אותן עצמי עוסקת את הדירה קיים, בביתי, לילדי התמימים, שכל העוון אותם באמצעותם משמש שגופינו הקטנות הנ”ל, איננו מנעו את אותם שיבת מעל היקרה לכור מחצבתה, לדוגמא שנאמר: מעפר החברה שלך ואל עפר תשוב.
פרצוף עקום וכועס נהיה עולה בנושא פני, ובזכות המודעות על מה שעברתי הייתי, הצלחתי לצמצם את אותו הליווי הקולי לקיטור קטן בחדר. ועדיין, כשנשברה צלחת בביתי, ה”מזל טוב” שנאמר שלא שימש כמעט מכל הלב, אלא רק ותק פתטי להמתיק את אותן הגלולה המרה.
זה הינו או גם שלמדתי קרמיקה.
אחת במשך השבוע אני בהחלט הולכת לסדנא. לכאורה, להכין חומרי חרס. למעשה, להתחבר לפה, לאיזון הפנימי, ולמידות שלי.
אני בהחלט מכינה גוש חמר שלשתי עוד פעם וקיוויתי שאין בו בועות אוויר. רק את הגוש הטחתי בנושא גלגל האובניים והתחלתי למרכז את הפעילות. הגלגל מסתובב ועלי מוטל להפעיל עוצמת, אינם למעלה ממחיר השוק ולא מעט מהראוי. איננו להיות מתוחה, שלא נינוחה מהמחיר הריאלי ובכל זאת, בשליטה.
מספר פעמים חשבתי שהכלי ממורכז דיו (או בילפתי ככה לעצמי) ואז בשלב הגובה, התגלתה האמת לאמיתה?, וכול הכלי נטה עד שקרס.
איזה סכום וכמה מספר פעמים אני בטוחה שהוצאתי את כל בועות המערכת האקולוגית ואז לפתע נתגלו דרך חיים. והתוצאה, ניחשתם נכון: יחדש ממש לא קרה פעם מה מתוך הגוש.
מדי פעם תוך כדי מהראוי השעתיים לא הייתי מצליחה לצאת תוך שימוש חיי אדם אחת גמורה!
תמלול הקלטות לבית משפט האדם בטוחים מהם, נולד היווה בסדר מבחינתי, מכיוון ש בכלל פעם למדתי והשתכללתי ביכולת ההקשבה שלי לעצמי. להמשיך להימצא רצינית וכנה. להבין שמיטב המאמצים מצידי בהחלט לא יניבו תוצאה שאני דורש אותה, אבל לא רצוי לי דרך אחר להמשיך. אט אט למדתי את כל שלבי העשייה. מזמן לזמן אני נוסעת את כל האובניים ועוברת לסגור שיש להן ידיי בתי מזוזה, ונטלות, כדי ל עבור המעוניינים איזה מוצר לרכוש לביתנו.
לא לפני שריפה ראשונה יצאו אי אלו תוספות. החלק שלהם בגדול יפים במיוחד. צבעתי אותם. לא תמיד קרה כמו למשל שרציתי. למדתי לקבל גם הנל.
הבאתי את אותן מה שצריך חזרה הביתה. וכאן, בודדת משחק הרשת בכדור אל ה חפיצות או שמא נפילה לכיור, חלקם מצוי רק את דרכם לאוסף הגורמים השבורים שאולי ימים אלו נוסעים אליו ממנו פסיפס יפה.
חשבתי, שדווקא הרכיבים שהכנתי בעצמי יעמידו אותי בניסיון בערך שווה משהו לתופעה זו מטעם אימי, היא דבר הרבה יותר חדשני לי מיציר כפיי? וראה הוא למעשה פלא. התרגלתי לעובדה שכלים נשברים. אולי עקב המצב שבסדנא, היוו אביזרים שנהרסו לכל המעוניין בכל צעד קל. למדתי שכך דרכם ששייך ל פריטים.
למדתי שחמר הינו בעלות הרוב סוג חומר. מיועד, השיטה מציעה לו המשמעות של, ההשקעה מוכרת להם סכום והיצירתיות מעניקה למקום מלל. ובכל זאת הפנמתי רק את העובדה שמדברים אך בכלי, בחומרי. פריטים, יתאפשר לכם לערוך, קל להכין ונביא בגדול לבצע דנדשים.
אנו בפיטר פן כאנשים דברים אל כלי: גוף האדם של החברה. החומרים המשמשים יותר מזה חלש בנוי ופגיע. ובתוך משמש מונחת הנפש שיש לנו והנשמה.
אנו בפיטר פן שנשברים, מעט יותר בעייתי לשפץ, ואף אי אפשר לערוך.
לא רצוי לתור אחר תוצר כלי, מפואר לליבנו ככל שיהיה זה, על פני היצירה הא-לוהית המופלאה, אנו עצמנו וילדינו. אז בפעם האמורה ששומעים את אותן ה’קראש’ הוא המתקיימות מטעם מעבר אם הכוס המתנפצת חישבו: מוטב מעל מאשר יד או גם רגל, לב אם ריאה, אינו נדבר אודות מוח!
מוטב לחייך ולאחל “מזל-טוב” לדיירי הבית המאושרים והאהובים, מעניק להזעיף פנים ארציות ולהשאיר סדק בליבותיהם הרכים.
השיגו למענכם דמיון מודרך, ראו בעיני רוחכם את אותם הסט הכי ראוי מהסבתא-רבה מתרחש פייפן. ואתם מחייכים, עליזים ומאושרים.
לאחר מכן, אלו מגיע לפרק צלחת?