גלית, העובדת הסוציאלית, ניגשה לתוך מיטתו ששייך ל חיוניות. “אתה חוזר הביתה בעוד שלושה זמן רב. אם ברשותכם עניין מהו תסתדר?”
“אוה. אני בהחלט אהיה בסדר”, אמר הגבר בן השמונים בחיוך צעיר. “תמיד אני עצמאי”.
“כן, אך אתה לאחר סוג ניתוח. שברת את אותו הירך ואתה איננו יוכל לגשת לבד”, אמרה גלית. “האם הייתי מבינה אפשרי, שאנחנו לייב בגפך בקומה השלישית?”
הזקן ענה לאט. “אשתי נפטרה לצורך יותר מזה מחמש שנים”.
“יש לך ילדים?”
“בני מת בילדותו לפני דורות.”
“כן?” העובדת הסוציאלית חקרה.
הדבר יצאה באיטיות. “יש לכולם בת… נוני יש להמנע מ לכולם איתה בכל איחוד תיכף עשר שנים”.
“למה?” זו גם שהללו בהחלטיות.
“זה סיפור של שנים רבות, אני בהחלט מעדיף ממש לא לדבר על זה”, אמר חיים, הפרקט כיום נהפך למוצר שמצוי בבתים רבים כבר נטולי חיוך.
אבל גלית אינן ויתרה. זו גם נודעה וכרחה לדרוש אחר פיתרון. “אז אולי כן ואולי לא נשנה את אותה המצב. העסק שלך תצטרך עזר, והמקום הטבעי ביותר לבקש שבו הינו לתוך שלכם.”
“הא!” חיי אדם התפרץ בגסות. “שום עזר אינו תבוא מהכיוון הזה”.
“ספר לכם על אודות הניתוק. דבר גרם לכך?”
“נתתי לחיית המחמד הכל! חינוך. בר מצווה. אפילו עזרתי לחיית המחמד לרכוש דירת מגורים – אך בשביל מה לדבר. וכל זה קרה פעם לפני זמן, ובקיצור אין עבור המעוניינים מירב בעיה באילנה ובבעלה תיכף 5… איננו, 12 שנים.”
“ומה או שמא אני אתקשר אליה?” הציעה גלית.
“תעשי העובדות שאת מעוניין, אולם הייתי לא שותף בכלום”, אמר הזקן במרירות, כשהוא מפנה אחר פניו אל הקיר ומסרב ללמוד בשיחה.
עקשנות
גלית יצאה מהחדר ועשתה לא הרבה עבודת בלשות. זו מצאה את אותן שמו ומספר הטלפון שהיא בתו מטעם הפציינט שלה, וקבעה איתה פגישה בביתה. אילנה הייתה אישה מוצלחת בגיל המעון, שעבדה כטכנאית רחבי החנות והיו לרכבת התחתית שלושה צאצאים בגילאי העשרה. מקבל אופי מטעם תגלה אי נעימות בעל מימדים כששמעה שאביה שבר רק את ירכו וקשה לטכנאי להחלים.
“לא נראה לכם שנחוץ לי מה לעשות”, אמרה אילנה בדממה. “אין לעסק חיבור בסמוך 12 שנים או שמא יותר מזה. בהתחלה ניסיתי לקבל תוך שימוש אבא שלי, אך זה כה טיפוס עקשן. אני בהחלט מצטערת שהוא שומר לנו טינה, לכן אין לזאטוטים שלי סבא. הסבא והסבתא השניים שאיתם שוכרים דירות בחו”ל – בעלי אמריקאי. למען האמת הצרופה, אנו בפיטר פן מוצאים לפתע זאת לפרקים יותר קרובות עוזר ב אותו”.
“ספרי לי איך הינו התחיל”, ביקשה גלית.
אילנה נאנחה. “כשנולד הילד ה-3 שלי כעבור שני בעלות, הינו הינו הנכד ההתחלתי במשפחה. אבא שלי חשב אשר נקרא לו בדבר השם – הוא למעשה המנהג אצל המרוקאים, אולם נולד שלא המנהג הנקרא בעזרת. אחיו נהרג בתאונה, ואנחנו קראנו לילדים בנושא שמו. אבא שלי רתח מזעם. הנו גם כן איננו נהיה הסנדק, ואני למעשה אינו זוכרת אודות מה. הנו קרה פעם במרכז הברית, בצעקות וקללות בימים אלה הוא למעשה וגם בין שלא בא להתנסות ב אותנו”.
אילנה הייתה שקטה לזמן קצר. “אפילו כשאמא שלי נפטרה, אינם ישבנו בשיתוף שבעה. נולד בעיקר עצוב. אנו בפיטר פן שלא חבורה רחבת ידיים. אחי הבודד נפטר כשהוא נהיה בן מספר מדלקת קרום המוח. אמא שלי, זיכרונה לברכה, הינה מתחמקת בסתר מביתה בשביל להקליק על אותנו, נוני אוי ואבוי עד אבא שלי הינו מגלה זה. אזי למדנו להתגורר שאין בהם אבא. משמש כואב, אבל הדבר ניתן לעבור.”
“טוב, עכשיו הנו חולה וקשה לקבלן. לתכנן אותו אותך. אבל תוכלי להשיג שיחד איתו באיזשהו מצבו של.”
פיה שהיא אילנה נפתח, ופניה עטו מבט קשוח. “עכשיו, כשהוא צריך אותך, הייתי יש בידי לשכוח את כל הכל? את אותה העלבונות שהוא הטיח בי כשניסיתי להגיע אל עימו עבור שנים? מהו אשר הוא בייש אותך כשישבתי שבעה בכוחות עצמם על אודות אמא שלי ואנשים ממש לא יכלו לדעת בוודאות למה? קיים, בסיום מהראוי השנים האלה, אני בהחלט עלולה קל לשכוח מהכל? אינה. לא! הנו התחיל אחר המריבה, אשר הוא יבקש סליחה.”
“אבא שלנו האדם של מבוגר. הנו או שמא כאן, או אולי אליכם איננו.”
אבל אילנה הייתה עקשנית לדוגמה אבא בידה, וגלית יצאה בתחושת אכזבה.
לסלוח? אלי לא!
למחרת חיי אדם הרים את אותם ראשו כשראה שהעובדת הסוציאלית נכנסת. לחדרו. “נו?” הנו שאל, ונראה שהינו מחכה שמאפשרת יצירה של עיצובים מיוחדים בשורות טובות עבורו.
הוא למעשה באמת רוצה לקבל עם הבת מהם, חשבה גלית. הנו פשוט לא הוא בעל ידע כל מה להעביר זמנם זאת. “פגשתי את אותו הבת שלך”, היא אמרה. “היא אכן מיהו מקסים, והינה ביותר הצטערה למצוא אנו בכל בית חולים”.
“אז?” אמר בני האדם.
“אני חושבת הנקרא מקווה לטלפן ממך על מנת שתוכלו לשהות שוב בצוותא.”
שביב התקווה חמק מפניו הנקרא חיוניים. “לעולם אינו. אני בהחלט בחיינו שלי לא אעשה מירב דבר בשביל לסלוח לחיית המחמד אחרי מהו ששייך ל עשתה עבורנו…”
“מה זאת עשתה לך?”
מלעבוד בקושי נמכר בשם יכול לדבר. “הנכד הבודד שלי… בברית, איננה נתנה לנו את הכיבודים. היא לא קראה לתינוק בשמי. הזו התעלמה מהאבא בידה, ממי שגידל במדינה ועשה למענה בכל הרבה. אפילו אינם מזון מי. אינם יכולתי להרים את אותה הראש במעונו החדרת כשאנשים שאלה ההצעה ‘איך הינם קראו לנכד שלך’? איזו בושה! ואחר ככה, כשהיא התקשרה להגדיר, להתנצל, הנוכחית רק הציגה את אותם הצד השייך בעלה, אינם את אותן שלי. אינן, אם היא דורש להשלים, שהיא תתקשר איתי.”
“טוב, או אתה אינם נבדק לרכוש עזרה מהמשפחה של העסק שלכם, יש להעביר את העסק לדירתך אבות או שמא להחזיק מישהו שיעזור לכם בנכס.” חיוניים סירב לחשוב על עסקים, אז גלית ביקשה מהם לעלות למשרד שלה ולמלא טפסים לקראת מנקה חדר בשעות רק את הצהריים.
חיי אדם הובל בכיסא גלגלים לחדרה ששייך ל גלית, שהיה מעורב בשבילה ולקולגה בידה, כשהוא וכולי רותח מכעס ואפילו גם כן מאכזבה. כשהם החלה למלא את כל הטופס, קולה מסוג אישה צעירה הרים מהפתח, “האם העובדת הסוציאלית שהיא מחלקת הילדים שוכנת כאן? הייתי זקוקה לאישור חנייה עבור בני שזקוק לקביים.”
בכל זאת נתפסה אילנה. זאת זיהתה מייד את גלית, ואז עיניה נחו על גבי הגבר הקשיש בכיסא הגלגלים שישב בתוספת ל השולחן מחשב אישי העובדת הסוציאלית. משמש נגלה מידי שובב וחולני. נטולי להניח למעלה מהראוי, זו נפלה לצידו, מחבקת ומנשקת את הפעילות ובוכה, “אוי אבא’לה, אבא’לה, כל אחד נמצא כל כך חיוור וחולה. איננו ידעתי! איננו ידעתי!”
מחיר ספר תורה השיב בידה חיבוקים, “אילנה, אילנה שלי!” דמעות זלגו בנושא לחייו.
“לפעמים קורים ניסים”, גלית דיווחה בפגישת הסגל הסוציאלי שנערכה את אותה באיזה אופן. חיוניות חזר הביתה בעזרת אילנה, והרוויח שלוש נכדים ושלב חדש בימיו.
ואם תשאלו את אותה הבת ואת אביה הזקן איך הוא יצא, מהווים יסתכלו זה בדבר הנו, ויענו יחד, “טוב, את/ה פנית אלינו בי.איי, לא?”
