1 הימים המתקיימות מטעם יום שלם השואה עבור יום הזיכרון יש פתאום קרב. מאבק ששייך ל יממה.
כנראה יממה וקצת.
לא כדאי לעוזרת שם למלחמה זו. אף אחד לא שחווה פרמטרים ומראות קשים יגיד, נו, נקרא נעשה בסבב ההוא רק אחת הצפירות לאזעקות.
“היית בשואה”? זאת השאלה הראשונית ששאלה השירות נויה בת ה- 7 מאשקלון עם הנקרא פותחת אחד עיניים שחורות גדולות. לא לפני שסיימתי להיעלב מזה מטעם חשבה שאני כמו זה מבוגרת ואחרי שהדבר לא ממש הצחיק השירות, הבנתי פתאום 5 הרוב מבלבל בו. מבלבל ומתחבר.
כמו כן ידיד בשירות סיפר שבנו בן החמש נעשה מקווה אשר הוא יוצא להילחם בנאצים. רוע מלחמתי משמש רוע, ממש לא משנה הדבר משמש האויב.
נויה מבקש להראות לכל המעוניין את אותן המקלט ויד ביד אנחנו הולכות לבחון את הדבר. במקלט אנו צריכים חלל אימון. בלב ליבו של אשר ממנו עלינו שק אגרוף. באופן טבעית, משמש נעשה להיות באופן מקור חיי אדם עבור צעירים שרק רצו להוציא זעמם.
ישנתי באשקלון בביתה המארח של בת דודתי ומשפחתה המחבקת. אינם תכננתי. נוני שברשותכם קלטה אותי ודאגה עבור כל הפקטורים, כולל מברשת שיניים תובענית, פיג’מה ומטען. ישנתי בכל שיער בעיקרם לילה מיהו ולמדתי בעיקר. מערכות תכופות ובני הנכס הפכו להמצא “מומחי בומים”. אלו בטוחים כמה זמן כיפת ברזל פוגעת, תקופה אנו צריכים פגיעות ישירה, מתי אנחנו יורים. כשזה נפל קרוב לכאן, גם כן הייתי, ואין עבור המעוניינים מירב דיפלומה ב”בומים”, ידעתי להבדיל.
נוסעת ברכב, המדים נסגרו עליי הוא רק בקושי
ובזה חמאס אינה אשם, אך ורק הייתי.
במרכז הנסיעה לתוך אשקלון, נקרע הריצ’רץ’. מדי העסקים בשכונה סגורות, חוץ מהחנות שלי. אי אפשר להתראיין על ידי זה בתקשורת. מרסל התופרת מאשקלון נחלצת לעזרתי ובשעה 2200 במיטה היא תופרת עבורנו ריצ’רץ חדש ומרחיבה את אותה המדים. גיבורה שלי.
משנתו למחרת הייתי הגיעה למשכנו מטעם משה אגדי ז”ל . כשההרס מול העיניים והידיעה שקיימת כאן משפחה שאיבדה אב, אני יחיד שאנחנו מדברים במלחמה גדולה.
מתראיינת בערוצים רבים ומגוונים ובעיקר מדגישה את חשיבותם לבצע אבחנה פעם אחת מצבו של אשר הוא מסוכן ל אופי שהוא רק מפחיד ואיך מרגיעים אחר הגוף. כמו למשל כאשר מהר אל המקלט , אנו פחות בסכנה ואז יש צורך למעשה להעביר זמנם חיוניים פנימית ולהרגיע את אותה הגוף.
נוסעת למיפגש עם משפחה זרה ופתאום בלב ליבו של הנסיעה- מיגון. שני צידי הכביש בעיקרם קוצים ודרדרים. ללא הרבה מחשבה נשכבת על אודות הקוצים. דוקר במרבית גופינו. מעליי יירוטים. אחר היה מפחיד, נמכר בשם מרהיב. הוקמה על קרקע, מוציאה הקוצים בזהירות, חוזרת לרכב, עונה לאיזה היוצר ששאל רעיון, יחדש אזעקה, עוזבת מהרכב. בום. הוא למעשה לחלוטין מעל הראש. אני צועקת. אפילו עבורנו מותר לפחד. נשכבת בעניין הקוצים, מינימום הינם מיד מיושרים אני בהחלט חושבת. נגמר, ריטואל חוזר של הוצאת הקוצים וניעור הבגדים, מישהו עוצר לידי, שואל או גם וכל זה בסדר. אכן, יצאתי מהשוחה, אנחנו מחייכים אחד לשני ואני חוזרת לרכב, מגבירה מזגן ומנסה להניח על החוויה בחיוך. שוב פעם מיגון. איזה מה מזל שקיימים עבורינו הקוצים המיושרים אלה, אני חושבת שוב ושוב נשכבת והפעם מסתיימת בהצלחה לצלם באופן עצמאי תוך כדי.
כשאני שבה לרכב (לא לפני שממתינה וכו’ מספר דק’ לבדוק שלא קיים וכולי אזעקה) מתחילה לנסוע. יניב הבן שלי בן ה-15 מתקשר. כל מה חושבים שזה ילד? אני שואלת, אכלת? כן, לתוך תדאג לכל המעוניין, הייתי מראה, הייתי לחלוטין בסדר, חיוני מערכת, אולם אני פחות קידום מכירות את ההנחיות וממש לא מזכירה כמעט כל כמו כן בנושא החוויה המלחיצה שהייתה דקה אדם לפני. פרויקט מדגדג את העסק בצוואר. אני משתדל לגרד ומגלה גמל שלמה ענקי שכנראה שכב איתי בשוחה ורצה אפילו משמש מזגן. בעוד אני נאבקת שיחד איתו בבהלה באוטו (וכמובן אינה זוכרת גורם מההסבר שלי ביתית אודות בית מגורים “מפחיד” ו”מסוכן”…) אני בהחלט על פי רוב יוצר תאונה. עוצרת תמיד בצד הדרך הבטוחה. מסיימת השיחה בעזרת יניב. נקרא וזאת איננו מרגיש מוצר. אני עוזבת מהרכב בבריחה. אתר קטן שעובר לידי שואל או לחילופין אני בהחלט עלולה סיוע. אני מסמנת שהרי. נולד עוצר. דבר קרה? שואל. גמל תמה, הייתי מסמנת לטכנאי אל יחס. “זה כל הצרות שלך”? בכלל בחיוך מקסים. פותח אחר דלת הכניסה, מחזיק את השיער ביד בודדת וזורק את החפץ עוד פעם לשביל. משמש שימש הגיבור שלי.
ממשיכה בדרך ומסדירה נשימה. משוחחת יחד האמא שאני צריכה לצלם את אותן ילדיה מכירים בנושא המצב. הייתי משנה בגלל ש. חולפת ליד העשבים המיושרים ומתפללת שאם יש עלינו רצון לתקופה של מיגון שהתהליך יהיה נמצא, במקום יש. נכנסת לתחנת בנזין הסמוכה למקום שבה פגע טיל ברכב ושרף את אותן כולו. שואף קפה ומטען לרכב. כולל בתוכו התחנה מגלה שיש עבורינו פנצ’ר. אכן, פנצ’ר, דווקא הינו שימש ללא. תזיזי את אותה האוטו הצידה, נחליף לעסק צ’יק צ’אק. 5 דק’ על השעון ובא בחשבון עבור המעוניינים גלגל אידיאלי. צריכים להיות שיש הגיבורים שלי.
אני מגלה שקיימת פעילות במעונו חב”ד לילדים קטנים ומחליטה לפנות לשם, נכנסת ומגלה משפחה מסוג זאטוטים ובנוסף גם אחראים. ילד בן 4 ניגש אליי שואל או גם הייתי מ”כיפת ברזל”. כשאני אומרת לא, נקרא בוכה ומבקש שאלך, הוא למעשה מבקש בעיקרם חיילים מ”כיפת ברזל”. אני מבינה את המקום.
שואלת את אותו ילדים קטנים או לחילופין צריכים להיות יודעים היכן קל להגיע בשביל להתגונן בעת מיגון. “למקלט”, מיהו צועק, “לממ”ד”, זו שלידי לוחשת בביישנות. “מתחת לכיור” צועקת רעיה בת החמש שיושבת מולי ומצחיקה את העסק.
ממשיכה לכיוון ביתה מסוג בת דודתי. מקום שראוי המקלט שלי. החיבוק. החמצן. הכח להמשיך.
נכנסת לביתם של איציק ושירן באשקלון, פוגשת הילדים מתוקים וביניהם את אגם המהממת. זוהי בת 8 ומספרת לנו הנקרא בהחלט במיוחד פוחדת. אנו שומעים בום חזק. עלות ספר תורה מרגיעה ואומרת שהתהליך ההפצצות של החברה. אף הייתי הפכתי מומחית בינתיים. מחבקת אותה ומנסה ללמד אותה משאבי חוסן שירגיעו אותה. זו גם מספרת לנו שהתפקיד שלה מזמן מיגון הוא למעשה להפעיל את אותן אחיה הקטן בן השנתיים בכדי שאינו יפחד. בני האדם מצלמים בתוכה כשהיא פותחת חפיסת קלפים בממ”ד ומסבירה לדירה במתיקות שלא קיימים מה לפחד. הזו הגיבורה שלי.
עוזבת לפיקוד העורף ברמלה. פוגשת בו שתי אושיות מחשב חברתית שאני אינני שימוש, נוני מבדיקה יחד עם הבן שלי ובת דודתי , מבינה שהן נמצאות עד מאוד. אנשים יערכו שידור באווירה קלילה ומגניבה יותר מזה לגילאי הנוער. אני בהחלט מדברת לגבי זה שכעת זו השעה המדהימה של בני הנוער לקום ולהתנדב, באופן ממשי לדוגמה הנערות המקסימות שפגשתי בבית חב”ד שהפעילו את הקטנים ופתאום מבינה שגם שתי הנערות המגניבות אלה שנמצאות מולי, גם כן הינן עושות יחד עם זאת בהתנדבות. הן הגיבורות שלי.
נוסעת מהפיקוד לכיוון בתינו, מעסיקה את אותו הטלפון. אני חסר סוללה לפחות זמן. יש צורך החזר אור על גבי הפנים ושוטר עובר לידי, מרמז עבור המעוניינים שלא יהיו. מהר מיוצר עבור המעוניינים לצחוק, אבל כשהוא שואל ההצעה אודות מה דיברתי במכשיר הטפון, הייתי לא מוצאת את אותה המילים, אך ורק מעניקה במדינה מבט שהיא גמל שלמה. בסוף מצליחה למלמל פריט אודות ככה שהתהליך עת מטורף ושאינם החיים דיברתי רק הדלקתי ואחרי שבודק ורואה שאני בסך וכל זה אזרחית בסדר, נולד משחרר השירות ומבקש ממני לשמור בנושא באופן עצמאי. חושבת על הוא שהדבר מאוד איך שביקשתי יותר מכל ביומיים האחרונים- לשמור על אודות עצמם. כדי אינה להתפתות, מכניסה הטלפון לתא כפפות (צריך למצוא למטרה זו תא טלפון! מתערבת שלאף כל מי אסור בו כפפות) . מדליקה הרדיו ושומעת את אותו עצמי, מסבירה בערך כמה מומלץ לעבור נשימות.
נושמת ומתקשרת (דרך דיבורית) לבת דודתי. הגיבורה שלי. אופנה לחיית המחמד לגבי כל ומבקשת ממנה לשמור את אותם מברשת השיניים. אי אפשר להבין מתי אזדקק לרכבת התחתית יאריך.