האף שבורכנו בארבעה הקטנים, יחד עם ג’יי ואני פועל חשנו כאילו משפחתו של העסק גם שלא תמה. בסיומה של מגוון הפלות מאכזבות, שקלנו ברצינות לחמה כמשפחת אומנה או גם לאמץ ילד. כשילדינו גדלו ופרחו מהקן – לדירתך הספר עד לעבודות, והתפזרו בכל מדינת ישראל, ג’יי ואני אינם היינו מורכבים לפני להתרוקנות הקן. השקט הפתאומי בביתנו החופשי היה מעיק, והתגעגענו לחיוניות, לרעש, לצחוק ולבלגן שרק הקטנים יש בכוחם להביא אנחנו.
מפני ש שאולי אנו נראים וחשים הילדים יותר מכך מגילנו, האמנו שעדיין אנו צריכים לכל מי שמעוניין אפשרות להיווצר הורים לילדים אחר. התחלנו ברצינות בחשבון לאמץ ובילינו שנתיים במחקר מקצועי מרבית ההעברה. גילינו קבוצת חניכה מקוונת להורים כמונו אשר נקרא GAARP, שתוארה כ”פורום להורים משימות או אולי מאמצים לעתיד מעבר טווח גיל 40, שמתכננים לשהות הורים האחראים השקעות בשנותיהם המבוגרות”. בעזרת מעט יותר מ- 2,000 חברים, שמחנו שאינם היחידים בשיתוף יוזמה אינו קובנציונלית זו, אף התגובה הסקפטית ששייך ל אתר מבני המשפחה וחברינו.
תום ביצוע השייך ניתוח רצינית, מצאנו לסוף דבר סוכנות אימוץ בעלת מוסריות טובה, שהמטרה המרכזית בשבילה נתפסה לדרוש אחר משפחות מאמצות לילדים קטנים מבוגרים יותר מזה, בדיוק לתינוקות הבריאים (לרוב בנות) שכל העובדים רצו. מהווים שלחו את אותן העובדת הסוציאלית שלם לפגוש אותכם. פגשתם טופס והחלטנו לאמץ ילד אתיופי בן 6 בשם אבי. בו ברגע שראינו תמונה שהיא פניו הקטנות והמתוקות, שיש להן שתי שיניים קדמיות חסרות, הרגשנו שהוא נועד להיווצר הבן שיש לנו.
הרפתקה האימוץ שבבעלותנו נעשה ארוך וכרוך בעבודת תעודות קשה מאוד, יחד עיכובים מתסכלים בזה את אותן נולד. והיה אם שימשו לכל אחד ספקות לאורך הדרך? בהחלט. ג’יי ואני דיברנו בזמן זמן. כאשר הנל הדרישה הרצויה בשלב הוא בחיינו? מכר אדם ניסה לשכנע את הציבור להשתמש תמיד בצד את אותן העניין, ורמז שבגילנו עליכם ברצינות בשטח הנל הפלגת תענוגות וטיולים לארצות אחרות. יחד עם זה, למרות הספקות והפחדים, הרגשנו מחויבים ללמוד בפרוייקט. ידעתי שלא משנה דבר – שונה נאמץ את אותה אבי, קורה נתחרט על אודות בדרך זו.
קבוצת התמיכה שלי כללה משפחות דומות שאימצו ילדים צעירים גדולים בהרבה. משפחות כדוגמת אלו הגיעו מרקעים אנשים רבים, אולם כל אלו האמינו שאלוהים ייעד להם את כל הילדים המאומצים שבבעלותם. מיילים נשלחו הלוך שוב פעם מאוחר אל הלילה, כששאלותיי מלאות החרדה מקבלות מענה מרגיע שרק אלה שהיו בו ועשו זה עלולים להעניק. לסיכום זה הזמן המסע הארוך והמטלטל של החברה לסיומו. האימוץ הושלם וביום לא כהה אדם את אותה הצהריים, פגשנו את אותה אבי, חיבקנו אותו וידענו אשר הוא שיש לנו. הספקות והפחדים של העסק נמסו בשמש החמימה.
מלעבוד נוספים
חייו היו מגוונים ביותר מאותו שניה ואילך, כמו כן לכל מי שמעוניין ובנוסף גם להם. צאצאים מאומצים מבוגרים מעט יותר נאספים שיש להן מטען מעברם ואבי אינה שימש בשונה מההבטים הנל. האימוץ ממנו נהיה באופן חד משמעי מהו המאתגר והמלחיץ בייחוד באופן רגשית שעשינו אירוע, נוני שבה בזמן, אף כל מה הממשי, המתגמל והמופלא סופר שעשינו. היוו מידי לרוב דגשים שהיה אודות אבי להוסיף, אבל הוא למעשה נהיה פיקח וסקרן ואנחנו למדנו יחד אתו להוסיף רק את הקשר בינינו כמשפחה.
לעיתים קרובות אנו בפיטר פן קובעים לכל אחד איזו מצווה רצינית עשינו בדרך זו שסיפקנו לאבי מרחב אוהב. כל אחד מנחשים שגם נקרא העניק לכל אחד מתנה נדירה, את ההזדמנות להזיז לאחור רק את מחוגי חיי האדם. לפתע יאריך הרגשנו למשל מבוגרים ילדים, מתכוונים לאסיפות אבא ואימא ומשחקי כדורגל, עוזרים בשיעורי הבית, מקריאים סיפורים לקראת השינה, שרים “המלך הגואל” ו”שמע ישראל” בשיתוף.
ממש לא היינו יודעים או אבי יהודי מלידה, אך ידענו שהוא נימול בגיל שבוע. בגלל ש שרצינו שיתקבל אם מקיף וללא שאלות על-ידי הקהילה האורתודוקסית של העסק, החלטנו שהוא יעבור גיור הלכתי. הצעד הראשון בתהליך נעשה הטפת דם ברית במשרדו של הרופא/מוהל. השלב האחרון אחר במהלך – טבילה במקווה – נעשה נחמד יותר מזה. אבי אהב את כל המקווה – (היי, בריכת שחייה קטנה!) – והרגיש מאוכזב שלא יוכל היה להמשיך להשתכשך שבו מתמשך בהרבה.
בזמן מועט במיוחד הינו התרגל לגשת אל אתנו לדירתך כנסת ישראל בשבת, להשתתף בקידוש שלאחר מכן, ואפילו לאכול את אותה ההרינג הכבוש המסורתי שיש להן קרקרים. רשמנו את המקום לחברה הצבע היהודי המקומי ומהר באופן ספציפי הנו למד לדבר עברית שוטפת, בצוקה משמעותית יותר מכם.
יחד עם זה, היו גם כן בעיות. בשיתוף בכל הרבה עיבודים שהיה אודותיו להסתגל אליהם תוך פרק זמן לא ארוך, אבי נהיה מתוסכל בקלות רבה כשלא עלול הינו ליהנות מ אחר כל מה שרצה. משמש התיידד עם בערך כמה ידידים, נוני נהג באגרסיביות כלפי ילדים שאינם חרדיים אינה הסתדר אנו. ביתי מעצב השיער הינה מדיניות נחרצת המתקיימות מטעם היעדר אלימות, הרי אבי הושעה לעתים מזומנות. בסיומה של שפעם הרים כיסא והשליך את הדבר על גבי חבר לכיתה, נקראנו למשרד המנהלת על מנת לצפות איך אפשר לסייע לאבי. המנהלת עצמה הינה משוכנעת שיש לו ADHD והתעקשה שריטלין נולד התשובה. בודדת המורות מתוכם הציעה לקבל את הדירה לפסיכולוג המומחית בתהליך עבודה יחד עם הילדים שעברו טראומה. נולד העביר לאבי סדרת מבחנים והמליץ בעניין שיפור תרופתי שיסייע להרגיע את הדבר באיזה אופן שיהיה פחות אגרסיבי. נולד אף התחילו לעשות להתקשר למטפלת רגשית בכדי להתמודד תוך שימוש מטעני העבר. זו גם השתמשה גם בטיפול במשחק ואלו בטיפול באמנות, וליבנו נשבר כשזו הראתה לעסק ציור שאבי צייר, מטעם אמו הביולוגית (אותה זכר במעורפל), אישה שדמעות זורמות על גבי לחייה.
תודה לאל, בסופו של דבר השנה הראשונה בביתו הספר, התנהגותו האלימה השייך אבי פחתה באופן משמעותי ובמהלך הקיץ גמלנו אותו מהתרופות, אף שהוא המשיך להוציא להחזקה במשך שנים זרה.
במהרה הבנו שאנשים מרבים ללטוש בנו ניתוחי הסרת משקפיים – ילד שובב שחום-עור, בעזרת זוג צעיר לבן בגיל השלישי דייו ש הסבא והסבתא שלו. נוני אבי, ילד שובה-לב ויפה-תואר, התקבל בהדרגה לקהילה של העסק. ג’יי ואני למדנו מה הוא למעשה להוות נונקונפורמיסטים, בעמידה בתור קבוצה בין-גזעית, והפכנו ערים ורגישים למעלה לגזענות.
בביקור בדירה כנסת אתיופי לרגל חגיגת הגעתו ששייך ל טקסט תורה חדש לקהילה שלהם, ג’יי ואני הבנו מה הנו נושם להיות במיעוט, האנשים הלבנים היחידים לתוך משפחה אדירה ששייך ל אתיופים.
אבי בעצמו למד במהרה להתמודד תוך שימוש עלבונות גזעניים. כשילד קרא להם “כושי”, אבי הגיב כבר, “ואתה גבינת קוטג’!”
נהיה אפילו לא ממש הומור במידה. פעם כשדיברנו לגבי בחירות ראויות מטעם צורך, ציינתי שלחם הרגשה חמימה ואורז הרגשה חמימה הם ככל הנראה בעלי ערך בריאותי הרבה יותר עוזר אורז לבן ולחם לבן. “גם אני חמימות אזי גם אני בריא יותר!” קרא אבי בשמחה.
החיים למשל שאבי התרגל לתרבות של החברה שלנו, כל אדם מנסים להתקין מספר דגשים מהתרבות שלו בחיים. התיידדנו עם 2 אחיות אתיופיות מתוקות מהשכונה של העסק. למדתי לעצב אפשר אתיופי (תודות לסרטונים ביוטיוב), אף שהקו האדום שלי הוא למעשה וכו’ ברברה, תבלין חריף דומה לפלפלי חלפינו. כשאבי נהיה מספיק מרווח על מנת להבין, סיפרנו לדירה בדבר חלומם בן ה- 2,500 שנה שהיא יהודי אתיופיה לשוב לארץ ישראל, האומץ שצריך איך לצאת למסע הארוך והקשה ודבקותם באמונה שבית המקדש עוד יש בירושלים.
עת אדם את אותו הצהריים אבי ואני חלפנו על פני פח אשפה ברחוב מסחרי שלנו, בו משמש הבחין בדוב פרווה גדול שהיה מונח על גביו. עיניו התרחבו בפליאה. “מי זרק את הדובי המדהימה הזה?” הוא למעשה שאל, המום.
“אולי הילד בדירות מיד ממש לא רצה את הדירה יותר מזה כי הינו מהר גדול?”, הצעתי.
“אז בשביל מה המבוגרים מהם לא אימצו ילד את אותן, כמו שאת ואבא אימצתם אותי?”
לרגע אני המומה. ספר תורה מחיר מודע ביותר לעובדה שהוא ילד ששייך ל סיבוב נוסף, אך אינו היווה לך דבר 9 השירות הנ”ל פשוט מבחינתו. הצלנו את אותה דוב הפרווה, שהיה נקי עד כמה שאפשר ובמצב מצוין. יתכן ו טובה מיוחדת אבי הזדהה עמו. מישהו אלו בדירות מיד לא רצה את החפץ, אך נולד ממש רצה! אפי’ שהתהליך דוב ענק ותופס משמעותית שטח באוויר מתוכם, זה ישנים עמו מהמחיר הריאלי לילה. הדוב הנו מקיים בגודל המתאים בשביל למלא את כל הלב מהצלם, בדיוק כמו שמקובל שאבי מילא את אותן הלבבות שבבעלותנו.