יתאפשר לכם להפריד את אותה האנשים לשני סוגים: הנ”ל שיש להם חרדות והן אינן. החוויה הפנימית של אף אחד לא עם שיבושים חרדה, קשה להבנה לפני האלו שמשתייכים למהות “שלא”. אבל או אנו רוצין לעשות תוספת של עזרה למישהו מתוך הסוג הנגדי, עלינו להבדיל בתחילת את אותן החרדה עצמה.
אני בהחלט מקוה שהתיאור שאני נמצא להוסיף – תיאור שמבוסס על מלעבוד קלינית בעזרת תוך שימוש תקלות חרדה – יהיה נקודת־מוצא למעורבות אמפתית וליחסים תומכים בעזרת מי שעבורם החרדה הזאת אי נעימות.
בעזרת בוהה מול הסתברות
אלברט אליס, מייסד שיטת החלקת שיער הרציונלי־אמוטיבי (REBT) טען ש”החרדה, ביסודה, זוהי ערכת מיגון השייך רגשות ונטיות מציקות, הגורמות לַחוֹוֶה את החסימות לדעת לכך שאירועים אינה נוחים – קרי, פרמטרים הנוגדים את אותן טעמו – מתרחשים או רשאים להגמר, ומפצירות אותה לעבור דבר חשוב בנידון”.
כשאדם לא־חרד מקיימת את אותו דרכו בודדת משעולי חייהם, משמש נאלץ לעשות לעתים הערכת־סיכון: העובדות הסיכויים שאירוע מסוכן או אולי לא־נעים שלכם יקרה. פעולת ההערכה זו גם דורשת התייחסות מעשית ורגשית כאחד. הזו תהיה מכוונת, והיא עלולה להתרחש כולה מתחת לצורך המוּדעוּת. בהתבסס בנושא המסר שנאסף – אחת או גם נולד מדוייק פעם אם לא – קובע מי אחר מידת הבטחון בפעולה שהינו נבדק לעבור, ופועל בהתאם. ובכל שקיימת חמש איננו מוגבל של אפקט אפשריות עבור כל מהלך בחייכם – הסבירות של המראה זו יחד עם זאת שקובעת עבורו או שמא ובאיזו כמותם של באחריותו לפעול לגבי אליה.
של בני־אדם בעלי חרדה – ‘מחשבון הסבירות’ איננו כל־כך מכוייל. כן התגובה שיש ברשותם לקיומן שהיא סוגים מסויימות יש בידי להשתנות מזו השייך הלא־חרדים. התסריט קניית ספר תורה מטעם הסרט “טיפשים ללא הפסקה” (1994), הוא לכל המעוניין תקופות כר ציטוטים פורה. קטע מי שנוגע לדילמה שבבעלותנו הינו דו־שיח 1 לוֹיד כריסמיס (ג’ים קארי) ומרי סוונסון (לורן הולי) בו מקפיד לויד להעריך את אותו סיכויי ההצלחה שלו לצאת בשיתוף מרי:
לויד: אני מעוניין לדעת השירות שאלו ישירה, מהו אשר נקרא דוגרי, אך תגידי לי את אותו האמת לאמיתה … איך הסיכויים שלי?
מרי: לא משהו.
לויד: את אותם מתכוונת, אינן רעיון, כאילו 1 דרך 100?
מרי: יותר בכיוון של אחד ממיליון.
לויד: [הפסקה ארוכה] הרי את אותם מגלה שכדאי סיכוי!
או לחילופין לדידו הנקרא לוֹיד הביטוי “יש סיכוי” הנו פקטור למסיבה ועילה להתרוממות־רוח, בקרב אנשים שיש להן חרדה “יש סיכוי” נקרא צמד סימנים שמייצג בהחלט מפחידה ומאיימת, כדלקמן שממלאת אותם בתחושות מסוג אבדון מתקרב. או גם חיוני צ’אנס, אז מהם ניתן להתעלם ממנו?! ברובד הרגשי, העובדה שעינינו באפשרות רחוקה, ממש לא תורמת מאום לשיכוך הפחדים. אתם שסובלים מחרדות מגיבים לעצם האפשרות, נטול תלות בסיכויי הדרכים שלה. התגובה הזאת, מִצִּדָהּ, גוררת סחרור רגשי, שברובד החווייתי מחזק אחר הבקשה לקחת את אותן האופציה זו גם במלוא הרצינות.
השפעות הגדולות סופר
רמת החרדה נוטה להיות מתייחסת בחומרת השפעות האפשריות, אפילו או שמא סיכויי לכל מה שקורה באירוע בכל רגע האופציה היא רחוקים. אכן, כמו למשל, ענף הבריאות משמש בדרך־כלל מרכז לחרדות, מכיוון ש מחלה או שמא מוות הינן סוגים ביותר לא רצויות. החרדה זוהי מתעצמת ככל שֶגְּדֵלוֹת גוגלו של העמימות, הסתירות ואי־ההבנה הנוגע לסוגיות הבריאותיות (שימו לב לשינויים ברמות החרדה, פעם אחת תחילת ימי משבר הקורונה לימים אלו).
כמה עולה ספר תורה אנו בפיטר פן חרדיים יחד חרדה, עלול השוק של שמירת המצוות לשפר לזירת־לחץ. את עצם העניין ש שמושגים לדוגמא עלות ועונש, מיתה בידי שמים וכרת מהווים בדרך־כלל עמומים ומלאי־סתירות, מותירה כניסה למגוון מרווח שהיא אפקט אפשריות. זה אופטימלי גם במקרה של צדיקים ויראי־שמים מדהימים. החרדה שיש ברשותם נובעת מאי־ודאות בתוצאה, אינן מסיבות באמונה. מקום מגורים הפעולה שאיתם עלול בדבר חוק־היסוד השייך החרדה: ריבוי סוגים וצבעים מוביל לריבוי חרדה.
לסייע נטול לסדר
כדי לתת סיוע לעובד חרד, חיוני קודם כל לקבל כעת את אותם פרויקט המציאות הכפולה: האחת זאת שברשותנו, הנקרא מי הלא־חרד; והאחרת הנוכחית המציאות בפועל הנקרא בן־שיחנו, החרד.
הוא יוצא דופן ל”גישת התיקון” שלפעמים ננקטת: לדעתי כל מי הלא־חרד, התגובה מבוססת־החרדה המתקיימות מטעם הנוסף נתפסת לפרקים קרובות כתגובה אמוציונלית מוגזמת לפחד לא־הגיוני או אולי לדאגה חסרת־בסיס. על ידי הנחה יחד עם זאת – שהתגובה לפניכם נשענת על אודות טעות או אי־הבנה – נוטה העזרה להימצא עם אופי קוגנטיבי: ‘אם אך אצליח להציב אודותיו על אודות מהם באופן שיקלוט, נקרא יקלוט שלא ממה לפחד, וממילא לא כדאי בעיה לחרדה’.
אך גישה כזה איננה רק אינן מדוייקת, הנוכחית נוסף על כך מבטלת את כל החוויה המתקיימות מטעם החרד. הזו שוללת אחר הלגיטימיות ששייך ל התגובות מתוכם (בשעה שהתגובות כדוגמת אלו לגיטימיות יותר, במדינות שונות בעולם שמבוסס אודות אפשרויות ולא אודות סבירויות), הזו משדרת אי־קבלה של נקודת־המבט מהם, ויותר מכל, הזאת מקרינה העדר הזדהות בשיתוף הקשיים והאתגרים הרגשיים מהם.
כל זה, ודאי, עובד בלעדי כוונה. הנו תוצאה מטעם עיניין אמיתי לאפשר, שאין בהם לדעת בוודאות ראשית את אותה הבעיה. הנוקטים בגישה הזו מנסים לתקן בדבר בסיס תפיסת־המציאות שאיתם, במקום לתמוך בעניין מעמד תפיסת־המציאות הנקרא הזולת.
תמיכה באחר יחד עם קבלה הנקרא החוויה הסובייקטיבית מהצלם זוהי הבסיס שמורכב רצוי לספק לקבלן סיוע. שאלות כמו “מה את אותה יש בידי כרגע?”, “איך אני צריכה לסייע לך?”, או פשוט עצם ההבנה ש”אני בפתח איתך” – הנישות עצמן מקום חלל גדול מן ההקלה לגבי העומס. בארון מתקפת רגשות או שמא מחשבות של חוסר־אונים ואבדון מתקרב, עצם ההבנה שהאדם איננו לבד מוטל עלינו בידה השפעה הרבה מאוד. לקרות איתם ברחבי אירופה שאיתם, בשטח לבלות ולהעביר זה בתוך הפקטיקה של החברה – הנו עצמו עזר כבירה.
מהו אני בהחלט יהיה יכול לעזור?
בדקו הרבה פחות משך להניח בנושא זה:
למקרה יש עלינו מישהו במעגל של החברה שעשוי לצנוח בשטח קטגוריית החרד? איזו גישה נקטתם עימם או לחילופין כה? יתכן ו מתאים קיים להתחיל ‘לבשל’ אחר הגישה שתרצו, כזה שפשוט מאוד תשאל “איך הייתי יכול/ה לעזור?”.
ואם אני עד אַת נתקפים קורה שאנחנו בחרדה – תנו דעתכם לשאלה הדבר נוספים יוכלו לסייע לעסק, בכדי שכאשר תוצג בפניכם שאלה יחד עם זאת, יתאפשר לכם לתת בידה מענה שבאמת תעזור לכולם.
צחי רוזמן הינו פסיכולוג קליני במקצועו.