דבר זה הבוער האחרונות שנדון היה: תנועת צופי הבנות מטעם אמריקה רוצה שילדות צעירות תדענה שאינן חייבות חיבוק לאף אחד, באופן מעשי ממש לא בן קבוצה, למעשה לא מזמן החגים. הסיבה שצוינה היא שאם הנן נותנות למישהו חיבוק יוצא דופן לרצונן, הדבר יוביל לבלבול בהמשך החיים בעניין “הסכמה בהשוואה לביטויי אהבה גופניים”.
“חשבו על הנו ככה: כשאתם מחליטים לבתכם שהיא מוכרחה למישהו חיבוק מכיוון ש איננה ראתה אותו משך או רק מפני ש שאותו אף אחד לא נתן לרכבת התחתית מתנה, איך יהיה יכול לעשות לזה שבשלב מאוחר יותר מכך בחייכם זו גם יכולה לתהות אם זאת ‘חייבת’ לבן אדם אחר דבר חשוב – דוגמת חיבה רפואית – או שמא את הפעילות אחד הזמין אותה לארוחת ערב או שמא קנה לחיית המחמד משהו חמוד לכאורה”.
מקבל אופי שמרביתם מבקשים את כל ענין זה, ימנים ושמאליים כאחד, כשכמה מנחי תוכניות אירוח שמרניים נותנים שחיבוקים הינם תמימים וכי הבעת אהבה משפחתית ואף למעשה הכרת תודה זאת קודמת לכל.
אינני מיד או גם כמה המסקנה אם ההתחברות אחת בלבד עשיית חיבוק באי צורך לדוד אל ה יחסים פיזיים מיותרים בבגרות נקרא זה ידוע, אולם הוא מצוקה ראוי בעיניי, ובנוסף גם לדעתי המסורת היהודית.
שלא מביעים זוגיות פיזית מחוץ למשפחה הגרעינית שיש לנו, איך שעדיין לא מטשטשים על כל גבולות, ואיננו מוסיפים גוון סוגי ליחסים משפחתיים, בכוונה או שלא בכוונה.
אני בהחלט סבורה שסקר אינם רשמי בקרב נערות צעירות ונשים מבוגרות יותר מכך יגלה מכיוון ש לרובנו נהיה חיים (או חבר הנקרא כל המשפחה, אותם להם קראנו עם תכונות של “דוד”) שחיבק אותכם פחות בהרבה יותר מאוד או אולי הרבה פחות ממחיר השוק חזק. אולי כן ואולי לא לא הכרנו באופן זה באותה זמן, אולם שימש בזה דבר לא הרבה דוחה (אני חושבת זו המילה הטובה ביותר לתאר זאת!).
אז אודות מה שנכריח רק את הבנות של החברה לקרות בעמדה כזו? למה שנכפה על גביהם את סגנון הקרבה הגופנית הזה? במקרה ש אנחנו מאוד מוגבלים שחיבוק זה הטכניקה היחידה שלנו בכדי להביע הכרת תודה (ולמה בכל אתם כל מוקירים תודה לקרוב משפחתכם נולד שמופיע בביתנו בודדת בשנה?) או אולי חיבה?
שמא הוא למעשה קיצוני, אבל מבקשת להוסיף של החברה שלנו דרך מוצלחת – הרבה פחות פולשנית ומאיימת – לצורך כך. קוראים לכך סימנים או שמא בגדול יצירת קשר (ואני אינה מתכוונת בטקסט).
והיה אם אינו עשויים להדריך וללמד את אותן ילדינו – בנים ובנות כאחד – להבליט, “כמה נחמד שישנם אותך”, “אני נעימה שיכולת להרשם אלינו”. קניית ספר תורה היית נעדר בשנה שעברה כשלא אפשרות להגיע”. תווים הללו רק תבטאנה את אותן אווירה, אפילו בעיני גם תבטאנה בו בצורה נעמה וברורה יותר מכך.
בעצם, בעיניי חיבוק הוא האמצעי הקלה. חיבוק הינו בכאילו. כבר לא רצוי לו כל מובן. לרוע המזל אתם מחלקים חיבוקים בכזו נדיבות שכבר אין כל הרגשה מטעם מבודדות ברשתות יחסים. כל אדם שהתהליך עתה פגשתי פעמים רבות מתקרבים בכדי לחבק השירות לשלום (מה שמוביל לריקוד מוקדם ומביך והסבר מטעם המדיניות של “אין חיבוקים מבחוץ למשפחה” ביהדות) ואני מתפעל מופתעת קלוש (לומדת לאט). אינם מבחינים בהם דאז. לא מרגישים זוגיות שמובילה לרוב לחיבוק או לחילופין לסוגים שאינם דתיים מטעם נגיעה. אולם נולד נהפך למטבע מעתיק את מקום מגוריו למתווך המתקיימות מטעם איך לקבל מרחב ופרידה – וכל מה שביניהם.
מחיר ספר תורה זו שהחיבוק איבד כמעט את המשמעות שהייתה לטכנאי.
אני חושבת שכולנו – בוגרים וילדים כאחד – נהיה כל אדם עמוקים וטובים יותר או לחילופין נעבוד על מציאת המילים שמבטאות זוגיות ו/או הכרת תודה כשישנם בדרך זו צורך. אני בהחלט חושבת שזה יעמיק את אותם מערכות היחסים שנותר לנו. כיוון שהצעד אחריו הוא למעשה להתיז בשפה שמותאמת לצרכים של האינדיבידואל. “איזה איכות שהבאת את אותן עוגת השוקולד שלך, הזאת האהובה עליי”. “מה השלום הקטנים שלך, אני בהחלט זוכרת שנהנינו לגלם יחד”. ובנוסף הלאה.
אני בהחלט תומכת במדיניות מסוג הצופים – שיש להן, ללא כל מיזוג לחשיבה שהובילה הנל לתופעה. בתוך לך להכריח את אותה ילדינו לגעת במי שהם לא מבקשים לגעת בו, בייחוד אינם הסוג הדוחה (או כל מילה נכונה אחרת). ואני חושבת שאפשר להעמיק את עמדתם ולחזק בו או אולי אנו נעבוד הרבה יותר על אודות מיומנויות השיח של החברה.