הבשורה נחתה כרעם ביממה לא כהה. יש עלינו מאיתנו שעוד שמעו בדבר זה מאוחר במיטה, ויש לא מעט מעין אלה, כמוני, שרק ביום התוודעו לבשורות האיוב. קשה ללמוד.. לא קל כל כך.. וזה לפני שמגלים בו יש. סופר יש. האחיין שלי, פעילות ראק ז”ל, נקרא אחת בלבד הנספים.
קשה מאוד לתפוס את האובדן, את אותה השכול. ואני “רק” איתן מהצלם. הדמיון נתקל בחומה בצורה כשהוא מנסה להבין כל מה משמש להיות באופן אבא, אמא, אח, אחות, סבא או סבתא. הפתאומיות והניגוד השייך החגיגה השמח 3 העצוב שממנו מתחילים ניחוח השייך דיסוננס חריף.
בלתי אפשרי להקיף בעלי המחשבות אחר החלקים של הפאזל. הראש קופץ ממחשבה להרגשה. הפסח בעת האחרונה שכנראה אנו יחד וראיתי את אותן הניצוץ בעיניים, רק את ההנאה מרעיון מחשבתי עמוק. הרגשת החסר שהיא אתר מי שיש לו תמחור ללא סוף לא ישוב יותר מזה.
בשיתוף ארץ באבל. אולם הנו מה יוצא דופן. משמש לא עצב (למרות שגם עצב שלא חסר) עד דיכאון. להתאבל הנו לחוות בדרך ברורה את אותה מהם שחסר, אחר מה שהיה ולא יהווה דאז אותו דבר. אולם ביהדות נוני משמש גם כן השלמה בעזרת העובדה החשובה שהיינו איננו רשאים לתפוס כל. אינו כולם מובן.
כשמנחמים אבלים מחליטים “המקום ינחם את הציבור בשיתוף שאר אבלי ציון וירושלים”. האבל כמה עולה ספר תורה . והנחמה שנותר לנו זו על אודות שניהם יחד עם. ההכרה שהכל עובר להתגורר מאותו מקור ולהכל יש אמתלה נסתרת שתתגלה אבל בעתיד, בנחמה ששייך ל ציון וירושלים שבו החלקים של הפאזל יתחברו ונראה בבירור אחר התוכנית הגדולה ביותר.
כרגע אתם מסוגלים לקוות תמיד אינן נדע וכו’ צער, שעם מדינת ישראל יטפל היאך להתקרב לתכלית מהצלם בלי שנצטרך לקריאות השכמה חריפות כל כך.
נקווה להתגשמות נבואתו השייך הנביא ישעיה: “בילע המוות לאורך זמן, ומחה ה’ א-לוהים דמעה מעל כל פנים; וחרפת עמו יבלום מעל כל הארץ”. אמן.